ג'ני מיי נמצאה תלויה בחוף הים בתל אביב ב־1994. זה לא כזה עניין חריג שנרצחים או שמתאבדים פה, אבל ג'ני מיי היתה קשורה איכשהו לכל ארגון ביון גדול בחצי הכדור המערבי ולא רק בו. היא הצליחה להתערב בעסקי הנפט באנגולה, במכירות הנשק בקונגו ובשוק הזהב בפיליפינים תוך שמירה על קשרי ידידות קרובים עם אושיות כמו יצחק שמיר ורבין וכל מוסדניק בסביבה. אילולא חומרת הסבר של המחלקה הדוקומנטרית של ערוץ 1, אפשר היה לחשוב שהם חלמו את כל זה. בשלב שבו הדולפינים החבלניים נכנסים לתמונה, זה כבר נשמע כמו מור"ק מונפץ של קונספירטורים שאיבדו את זה.

בשונה ממה שטענו במשטרה (מישהו חייב מתישהו לבדוק מתי בפעם האחרונה הם צדקו לגבי משהו), ג'ני מיי כנראה לא התאבדה. היא נרצחה על ידי מישהו מבין מיליארד בעלי האינטרסים בעולם המסוכן שבו היא בחרה לחיות. לא היה צורך בשלושה פרקים של סדרה תיעודית כדי להעביר את הנקודה הזאת. פרק אחד היה עושה את העבודה יופי, אבל כך או כך מדובר בתחקיר קריטי. אחרי ים של אמירות מיותרות ("פה יש ערבים מעניינים", "היא לא דיברה שטויות. היא אשה שמבינה עניין", "היא היתה אשה מסוג שונה, תאמין לי"), הוא משכנע במה שחשוב באמת: ג'ני מיי נרצחה כי היא ידעה יותר מדי.

הסדרה "האשה שידעה יותר מדי" מאלפת בכמה מובנים (אחד מהם הוא מידת היושן של דימויים ויזואליים ואודיאליים שנחשבים לגיטימיים לשימוש בערוץ 1, מה שקוראים: עוברים מסך). בעיקר, היא חושפת את רשת הקורים הדקים והשקופים ששולטים בסביבה שלנו באופן בלתי ייאמן, מקיפים אותה, מצרים את צעדיה ורוצחים אותה כשצריך. הקרבה שלהם אלינו מזעזעת. ג'ני מיי לא נרצחה בערבות סהרה, או בעירק או בסעודיה או בכל מקום שבו היו לה עסקים מפוקפקים. אפילו לא בטוח שהעונש שלה לא הגיע לה. אבל אף אחד לא שפט אותה, אף אחד לא לקח אחריות על הרצח שלה, אף אחד לא הרגיש צורך לתת לנו – אלה שלא יודעים – תשובות, גם לא בדיעבד. הכוחות האפלים והעמומים שהניחו את ידם על ג'ני מיי פועלים יום יום, שעה שעה, בשם הרבה מאוד מטרות ואינטרסים שאנחנו לא יודעים עליהם שום דבר. כמו שהמקרה של מיי מוכיח, לפעמים עדיף לדעת כלום מאשר לדעת יותר ממה שמישהו החליט שמספיק לך.