אבל כאשר נביט ונתבונן באמת עמוק אל תוך עצמנו - נגלה להפתעתנו חיים...משהו חי מתחולל עמוק בקרבנו.
קוראים לזה אהבה
הוא תר ומחפש אנא ואנא בדרך ללא מוצא, והמועקה מאיימת לחנוק את נשמתו.
גם היא היא נודדת בחיפושיה עד קצות היקום וחשה את צינת הכפור הקודרת מפלחת עצמותיה.
שניהם יודעים דבר אחד בוודאות והוא, שהם אינם יודעים מהו הדבר האחד הזה!
כן , כן..זה פילוסופי לגמרי, אבל באותה מידה אמיתי לגמרי.
כולם מחפשים את החלק המשלים ומבזבזים לעתים תקופת חיים שלמה אחר חיפושי שווא - אפילו אלה שמצאו לכאורה את בחירת לבם, מגלים ביום שאחרי, שהמציאות כבר אינה וורודה כמובטח..
ובאמת לא חשוב כ'כ מי אשם, כמה ולמה, ומדוע ואיך ?
הפואנטה האכזרית חושפת את המציאות על מערומיה, והאמת הקשה והמרה מכריזה בצליל אילם: "אין כאן עם מי לדבר".
ומה הוא כבר ביקש? ומה כבר הוא רצה לעצמו? בסך הכל טיפת אהבה קטנה חמודה ומתוקה.
והיא? מה היא כבר ביקשה? מה היא כבר רצתה להעניק לעצמה אם לא בסך הכל קמצוץ תשומת לב רכה וענוגה עליה תוכל להתרפק ולהניח ראשה?
והם עדיין מחפשים את המרכיב המשלים (כלומר את עצמם האבוד) הם ממשיכים במסעם, מחליפים שותפים תוך תקווה שאלה האחרונים, הם הנכונים והראויים לתשומת לבם הגדולה, והם אלה אשר יעניקו להם בתמורה חסודה את שארית תקוותם הנחוצה והדרושה.
והאהבה המיוחלת שהתחוללה לפרקים, מזמן כבר אינה מתחוללת במפתנם..היא איננה (והשאלה היותר מעניינת האם הייתה אי פעם?)
והוא פנה לשם, והיא נטשה לכאן, והזרם המחשמל דעך כלא היה, והאש היוקדת, מזמן כבתה - אף רמץ חי כעדות למתחולל לא נותר.
ושוב האהבה מתדפקת בחלון ושוב נוקשת היא בדלת האחורית, והמסע ממאן לחדול מלהתקיים - להיפך - המסע שוב מתעורר ומקבל חיים חדשים כאילו מעולם לא גווע.
אם כן - היכן האהבה ? הוא שואל (גם היא שואלת)
והתשובה..? תמיד דוממת (זו התשובה הכי אילמת)
האהבה תמיד כאן
האהבה כאן בכל נקודה
אז מדוע לא רואים אותה?
מדוע לא חשים בה?
לא רואים את האהבה ולא חשים בה כשם שלא ניתן לראות ולא לחוש במקור האור (תמיד רואים רק את הביטוי שמקור האור שולח , מאיר ומבליט).
היכן המקור המסתורי של האור? מאין בוקע האור?
האור בוקע מקרבנו - אנו מקור האור.
והאהבה? מהי האהבה?
האהבה היא האור הפנימי שבוקע מתוכנו.
והמקור?
אנו המקור (אנו המנורה)
אז מדוע כמעט כולם נוטים לרצות את כולם ונופלים ונגררים למסע חיפושים נרחב ונואש?
בגלל שכמעט כולם בטוחים משום מה שהאהבה המובטחת נמצאת ברשות השכן, זו הסיבה אגב שגם 'השכן' נוטה לפשפש בכליו של שכנו שהרי גם הוא כמותו מאמין בתום לבו (ובורותו) ששכנו נושא באמתחתו את אבן החכמים) ומכאן גם הוא יוצא להרפתקה חסרת מעצורים אל הגשמת מאווייו.
והאבן? כלומר האהבה? מה איתה?
האהבה היא כאמור האור הבוקע מלב האדם, ובשל כך הוא נוטה ליפול בפח. זה קורה בעיקר כאשר הוא לוכד בעינו את ההיא 'המלהיבה' ובאותו הרגע ממש מתחוללת השראה חזקה של אנרגיה - אנרגיה שכל מקורה נובע מתוך ליבו שלו עצמו, אנרגית אור מרגשת ומרטיטה. האנרגיה מציפה את גופו ובאותו רגע ממש מוחו של זה קושר וחותם בצריבה לוהטת בתודעתו העמוקה את הידיעה הבאה: "המלהיבה המרטיטה והמרגשת הזו המחוללת לפניך - היא ורק היא, הגורם המכריע לכל המתחולל בלבך ובמוחך - היא האחראית האולטימטיבית לשיגעון והטירוף התזזתיים שאוחזים בך כעת - היא האשמה המוחלטת להפיכתך מרגע זה ואלך לעבד נרצע - היא הנסיכה המיוחלת שמוחך הקודח וליבך המיוסר והיוקד פיללו והזו לילות כימים.
כמובן שדבר התופעה המתוארת כאן חלה גם עליה, כלומר גם היא נוטה ליפול למלקוש בחיפושיה אחר משאת נפשה - אחר מושא אהבתה - גם היא נופלת שדודה לרגליו ומשעבדת גופה ונפשה אצל רשם המשכנתאות האפרורי והמאביק היושב חנוט וענוב בבית העבוט האפלולי של אדון האשליה.
אז כך קורה שכמעט כולם מחמיצים ומפספסים את המטרה הנעלה ביותר של חייהם - את אהבתם שלהם לעצמם ובמקום זאת הם מטרטרים עצמם בטירונות אינסופית של המשחק המכור אחר מושא ערטילאי שמעולם לא עתיד היה להיות שלהם, ומעולם לא הובטח להם באמת (פרט כמובן למסכת שקרים רצופה ועקובה באשליות תמימות מעוותות בּבּוּרוּת לרוֹב)